|
קונטרס וידע כל ישראל: בענין קדושת הבית
ממני דוד אליהו אידנסון: מחבר ספרי הלכות בית נאמן קדושת בית נאמן תשובות בית נאמן: ריבית
הקדמה
קונטרס זה וידע כל ישראל: בענין קדושת הבית, הוא פרי עמלי של כמה עשרות שנים בעניני הקדושה ושימוש גדולי הרבנים. והעיקר שעל ידי שאנשים מתביישים לשאול שאלות בענינים אלה ואפילו אם ישאלו מעטים הם שיודעים הדין על בוריו שלכן נעשה הזנחה וכל בעל שיטה נכנס ואומר מה שרוצה ורבים חללים הפילה. שלכן באתי פה להציע הלכה למעשה בענינים אלה על פי מקורות נאמנים ולא על פי "שיטה" מאין תמצא מסברות כרסיות ודמיונות אלא דברים ברורים מחז"ל ראשונים וגדולי הפוסקים שמפיהם אנו חיים.
והנה בדור הזה ראיתי שהכל הולך על פי "שיטה" ולא על פי הפוסקים בין בעניני הבית ובין בעניני הכסף. שעיקר פרנסת הציבור מבורות מלאים נחשים ועקרבים ולא מבאר שבע. שכל אחד אומר "דעת תורה" בלי שום ראיה נגד חז"ל והראשונים והיות שהוא "שיטה" כולם עושים ועושים והעולם מתמוטט.
וקראתי לקונטרס זה וידע כל ישראל שעיקר מגמתי בזה לפרסם הדינים והשקפות על פי המקורות שידעו כל ישראל ולא ילכו אחרי הסברות. ובזמן האחרון אמרתי לאחד חשש גדול על איזה סדר הנוגע לגיטין. ושאלו האנשים שאלה מאחד אם כנים הדברים. וכתבתי כמה ראיות על פי ה' גדולי הפוסקים הש"ע והרמ"א והש"ך והגר"א ועוד. והרב ששאלו ממנו ידעתי גם ידעתי שלא למד הלכות גיטין מימיו. ועם כל זה אמר "סברא" שיש להקל. והנה כך הוא המצב בדורינו שתחת עמלות לגלות מקור הדברים אומרים ועושים על פי סברות ר"ל.
והנה הגר"א בליקוטים בליקוט א' בסוף ספר יצירה ראיתי שכתב שיד בסיון ורגל בתמוז הענין וז"ל יד ימין קודם לרגל שמאל יד בסיון רגל בתמוז ונ"ל יד לתורה שניתנה מיד ליד (וימין דייקא כמ"ש מימינו אש דת) ורגל להילוך שבו הלכו המרגלים עכ"ל והנה האמת בלא ענוה לא הבנתי כלום מדבריו הקדושים שם רק אמרתי שהתיבות שכתבתי שיד הוא סיון וקבלת התורה ותמוז הוא מרגלים יש לי רמז על כל פנים לענינינו שמי שמקבל מרבו ומחז"ל יד ליד בלי לערב שם סברות זרות הרי זה תורה, ואם יעשה לא מיד ליד לקבל הדברים בידו אלא יעשה בחינת רגל ללכת מדרכי חז"ל וראשונים וגדולים האחרונים ויאמרו סברות אז הוי תמוז ורגל ומרגלים שגם הם עשו בסברות והביא יללה לעולם.
ובאמת שם נדפס ביאור מרבי יעקב תמרליש שחולק לכאורה על הגר"א ואומר שסיון הוא זבולון תאומים חוש ההילוך רגל שמאל. וכתב שראובן הוא תמוז חוש הריאה ויד ימין. והנה שם הרגל הוא לכבוד התורה שזבולון הולך ברגל לפרנס התורה והוא עיקר שכן בתורה שמח זבולון בצאתך יששכר באהליך הרי שסיון הוא זבולון שהוא עיקר נגד יששכר. וכן באר"י ז"ל שזבולון הוא כתר ויששכר חכמה. והנה לדברי רבי יעקב תרמליש סיון הוא תאומים ב' כוחות שכל ענינו של זבולון הוא עבור התורה שעוסק בו יששכר והם תאומים וזה רגל שמאל שעולה לקדושה מאוד. מדת הכתר שאין בו חלילה וחס שום כח דין והשמאל הוא שלימות מיתוק הדינים וגילוי התורה. וגורם בזה להציל העין של ראובן בחודש תמוז שיתקדש וכל הדינים שבעין הם נמתקים וראובן הוא מדת החסד שבא להציל ליוסף. ואין בו קנאה כדאיתא בחז"ל וכל זה פירי של זבולון כתר שתיקן הרגל שמאל וכל הדינים נהפכים לטובה בכח התורה של יששכר ומסירת נפש של זבולון. והגר"א שם כתב העין הוא גבורות אבל לענ"ד בסדר של רבי יעקב תמרליש הנ"ל יש מיתוק לראיה כנ"ל ונעשה כולו חסד אצל ראובן בתמוז מכח זבולון שתיקן בכח הכתר הרגל שמאל לענ"ד. ובאמת אם היו מקבלים התורה בסיון כראוי היו זוכים שבחודש תמוז יתקדש העין ולא יהיה בעין צד אידך. אבל היות שגוף הקבלת התורה לא היה בשלימות והיו כפוי טובה כדאיתא פ"ק דע"ז ולא רצו למות בכדי לשמוע מפי השם, שלכן לא זכו לתיקון הכתר ולא היה תיקון לעין והמרגלים עשו הילוך בתמוז בלי שלימות ויצא העין למצוא עלילה ר"ל. והנה ענינים אלה תלוי בגירסאות בספר יצירה פרק ה' ואכ"מ.
קונטרס וידע ישראל בענין קדושת הבית ממני דוד אליהו אידנסון: מחבר ספרים הלכות בית נאמן, קדושת בית נאמן, תשובות בית נאמן:ריבית
חייב האדם מישראל לשמח את אשתו בדרכי העונה, שהם תשמיש בזמנו ועוד דברים כמו שיתבאר. החיוב תשמיש בזמנו תלוי בכח הבעל ובזמן שהאשה רוצה בכך. ויש זמנים ידועים כמו לילה טבילה ובזמן שיוצא לדרך ובליל שבת וכו'. עניני עונה כוללים דברים המשמחים האשה חוץ מביאה כגון נישוק וחיבוק ודיבור וגם אפילו בנדה יש עונה בדרכי ההיתר כגון מה שישנים בחדר אחד בב' מטות באופן שלא מתגרה היצר. באופן שעניני שמחת האשה שהוא העונה שייך באמת תמיד כל שמדבר עמה בדברים טובים והיוצא בדרך והיא נדה יש ג"כ חיוב עונה בדיבור באופן שלא מתגרה היצר. הפסוק ושמח את אשתו בשנה ראשונה יש סוברים שהוא מקור לחיוב עונה תמיד. דהיינו שהחיוב לשמח את אשתו הוא חיוב תמידי. וכן בזוהר איתא ששמחת האשה גורם להשראת השכינה. והבעל זוכה לשכינה רק על ידי שמשמח את אשתו בדבר מצוה. כתב רש"י במס' שבת שחייב האדם מישראל לישן בלא מלבושים עם אשתו תמיד כל זמן טהרתה ואפילו שלא בזמן העונה לתשמיש.
רש"י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי - שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר - זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו – יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).
הרי שרש"י מפרש החיוב לישן עם אשתו בלא מלבושים שהוא אפילו שלא בזמן תשמיש ואם לא ירצה לעשות כן תמיד חייב לגרש. וכן מוכח מן הסוגיא שם שמתחיל שבת יג' ע"ב כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל, שלא שנינו: לא יאכל הטהור עם הטמאה אלא: לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה כו'. איבעיא להו: נדה, מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו ע"כ והוא תמוה שמתחיל בשבח הפרישות בישראל שאין הזב אוכל עם הזבה משום הרגל עבירה ומתחיל באיפכא מיסתברא לשאול שאלה להתיר הבעל אצל הנדה במטה אחד על ידי שלובשים מלבושים. והוא היפוך הפרישות ממש. וגם מסיק מטעם איזה היקש ולימוד לאסרה ולא אמר כלום שהוא היפוך הפרישות. וע"כ הכונה בסוגיא הוא ב' נקודות. האחד שלישן אצל אשתו הוא דין דאורייתא שלכן צריכים לחפש אופן להתירו אפילו כשהיא נדה לכל הפחות להתיר על ידי מלבושים. והב' והוא יותר דק, שאין הכונה רק שצריכים לקיים איזה מצוה שהוא נגד הפרישות, אלא אדרבה, זה גופא שהאדם דבק עם אשתו הוא הפרישות. הוא הגורם הקדושה וזולתו לא. וכל שמרחיקים האדם מחיבת אשתו אף אנו מרחיקים הבעל מן הקדושה ומסכנים אותו בעונות גמורות שמא יהרהר באשה אחרת. ובזה אתי שפיר הגמרא שם יג ע"ב וז"ל תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה,ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות,ואמרה להם: כתיב בתורה דברים ל כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי ששנה הרבהוקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה - מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע. ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך מה הואאצלך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. - בימי לבוניך מה אצלך? - אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר.ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ויקרא יא /יח/ ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי.במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה. עכ"ל וכל הענין תמוה שאיך יעשה צדיק דבר כזה. אלא כנ"ל אתי שפיר. שהסוגיא ביג' ע"א רצה לעשות פשרה בין חיובי הפרישות שאל יישן עם אשתו בזמן הנדות להחיוב עונה שהוא כל הקדושה, שכפי שיתרחק האדם מאשתו חוששין שמא יהרהר באשה אחרת שהוא היפוך הכל. שלכן אותו הצדיק היה חושש שלא יזניח עצמו מן הקדושה על ידי שלא יישן אצל אשתו בזמן הנדות. והגם שחשש למסקנת הגמרא שבנדה גמורה לא עשה כן, אבל קצת הקיל בכדי לעשות פשרה כנ"ל. אלא שטעה שגם מה שעשה הוא אסור וטעה בדין ואפשר שלא ידע היטב לפרש ההיקש בין נדה לאשת איש ועל כל פנים כל הסוגיא מורה ובא כנ"ל שגם העונה לאשתו להיות עמה במטה אחד הוא דין דאורייתא, ולא עוד, אלא שהוא עיקר הקדושה. והנה בגמרא ברכות ג ע"א שהשיעור של סוף הלילה והתחלת היום הוא ששומעים הבריות שאשה מספרת עם בעלה. ופרש"י ואשה מספרת עם בעלה - כבר הגיע קרוב ליום, ובני אדם מתעוררים משינתן,והשוכבים יחד מספרים זה עם זה. עכ"ל והלא דרך היהודים לדור אצל יהודים כדמשמע בעירובין ששכן טוב הוא דבר חשוב וגם הגוי חשוד על רציחה. וגם הגוי יבחר במינו ועוף למינהו יפרח וא"כ סתם דירה של יהודי הוא אצל יהודי. הרי משמע שסתם יהודי ישן עם אשתו ובבוא הבוקר מספרים זה עם זה וגם נשמע כן מבחוץ.ולכאורה צ"ע היתכן שחז"ל בפיו קדשם יאמרו שהשיעור לדעת יום ולילה ושיעורי תורה במה שאשה מספרת עם בעלה שהוא ענין של צניעות לכאורה. וגם יש לדקדק מהו אשה מספרת עם בעלה היה צ"ל שאיש מספר עם אשתו. אלא שענין זו שאשה מספרת עם בעלה הוא סוד גדול בקבלה, שבסוף הלילה מתחיל היום והחושך מקדיר העולם ובאותו השעה עת דודים מלכות עם ת"ת בהיכל העליון. והכל על ידי שהמלכות עולה לבעלה. ואותו השיעור של חושך גדול קודם היום שאולי או שחרות יותר משאר הזמן הוא נעשה מכח התגברות היום והלילה שהיא המלכות גוברת נגדו ויאמשך חושך, ובחושך זו עולה המלכות בצינעא לבעלה ויש עת דודים ומקבלת השפע ממנו ושוב חוזרת למטה לפרנס ביתה העולם הזה. ובסוף היום הסדר הפוך לא האשה עולה למעלה אלא הבעל הזכר בעליונים יורד למטה הת"ת אצל המלכות. ע' אור יקר לרבי משה קרדווירו בשלח שער ד' סימן ב' דף ח' בדפוס החדש בזוהר ד"ה אר"ש בשעתא דבעי לאתנהרא צפרא אתחשך ע"ש. וענין זו אשה מספרת עם בעלה הוא זמן רחמים גדולים שמה שהוא חושך והעדר יום הוא על ידי ייחוד ת"ת ומלכות בהצנע החושך באמת רחמים גמורים. וכן העיקר הוא השמאל כמ"ש האר"י ז"ל אלא שלמטה אי אפשר שהשמאל גורם לרע אבל על ידי הצנע הלילה השמאל מתקדש ונעשה רחמים גמורים. וע' חיי שער בזוהר דף קלג ע"א שאברהם ויצחק הם מדות היום וקבעו תפלות שחרית ומנחה. אבל יעקב שהוא בעל האשה וזכה לזיוג עולה על גביהם ולא צריך לתפלה שכבר יש לו זיוג, והאבות אברהם ויצחק הם הכינו שיעקב יזכה לזה. הרי שעיקר הכל הוא ייחוד השכינה עם ת"ת מדת יעקב וזה על ידי תפלות היום ובלילה יש זיוג יעקב ונוקבא והוא תקופה גדולה כל כך שתפלת ערבית אינו אלא רשות שכבר יש המתקה על ידי הזיוג שהוא העיקר. וע' זוהר בשלח באור יקר שער ד' סימן ו' דף לא' ד"ה בזוהר ת"ח הכי אמר ר"ש אתקין קב"ה היכלא קדישה וז"ל כל שליחותא דבעי מלכא מבי מטרוניתא נפקא וכל שליחותא מתתא למלכא לבי מטרוניתא עייל בקדמייתא ומתנן למלכא אשתכח דמטרוניתא איהי שליחא דכלא מעלא לתתא ומתתא לעילא ועל דא איהי שליחא דכלא ע"כ ושם בע"ב מפרש האור יקר שבאמת יש להקשות וכי זה מדת המלך למסור ביד המלכות והנוקבא עניני מלחמה והכל. אלא וז"ל שהמלך ת"ת מפני שראה במלות יקירו דילה שאינה כשאר כל התחתונים שכלם ראויים להיותם נשפעים מלמעלה והם נכנעים אל העליונים אמנם המלכות היא נאצלת עם הת"ת מהחכמה והיינו יקירו דילה מצד הכבוד העליון ומצד המיעוט ירדה למטה להיותה מנהלת התחתונים לזה אמר מה אעביד לה לכבדה שלא תשוה להם אמר יהיו אוצרות כל ההנגה ממש מסורים בידה בענין שאפילו דברים שאינם ממדתה אלא מהנהגת שעאר המדות כגון חכמה ובינה וגמילותחסדידם וכל היוצא יהיו בידה כדי שכאשר יבא שום אדם לתבוע מהחכמה יתבע מהמלכות מיוחדת עם החכמה ויאמר המלכות אל החכמה תן לי מאוצר שלי אשר בך כו' עכ"ל הענין שהמלכות שהיא למטה אין זו נאה אליה בעצם שהרי היא שוה במדה לבעלה ת"ת. ובאמת היא צד שמאל שהוא גדול למעלה מצד ימין כמ"ש האר"י ז"ל. אלא שלמטה אי אפשר לה להשתלט שיתגבר בה הקליפה. ומ"מ הת"ת במה שהוא מולך מכבדה שהכל מסור בידה. זהו מכבדה יותר מגופו. וזהו אשה מספרת עם בעלה ולא בעל מספר עם אשתו שהיא העיקר. שבעלות היום המלכות העיקר שעולה למעלה. ומקבלת כל השפע מן הזיוג בזמן שחרות קודם היום וחוזרת למטה להשפיע לבניה. וכן האדם אצל אשתו העיקר לכבדה יותר מגופא שהיא מדת השכינה והמלכות והכל ממנו כמו שאמרו חז"ל הכל מן האשה. וכל מי שאין לו אעשה אין לו תורה וברכה וחיים וכו'.
*
|